בן טובה וזאב. נולד ביום ט' בניסן תש"י (27.3.1950) בחיפה. אח צעיר ליהודית ואשר.
גד (גדי) גדל והתחנך בשכונת הדר בחיפה, למד בבית הספר היסודי ״גאולה״. בגיל שלוש-עשרה איבד את אביו, ומאז תמך במשפחתו הקרובה ככל שניתן. היה פעיל בשבט "גאולה" בצופים בחיפה, ותמיד נרתם לסייע ולעזור לחבריו ולבני גילו.
למד בתיכון ״בסמ"ת״, כעבור שנה עבר לבית הספר המקצועי ״שפרינצק״, ובשנתיים האחרונות ללימודיו למד בבית הספר הטכני של חיל האוויר במגמת מכונאות מטוסים. אהב כדור מים ושיחק במסגרת תחרותית.
בהגיעו לגיל שמונה-עשרה התגייס לצה״ל ושירת בחיל האוויר. תחילה שירת כמדריך בבסיס הטכני, במסגרת זו עבר קורסי הדרכה שונים. בהמשך, הוצב בבסיס ״רמת דויד״ בתור טכנאי מטוסים.
אחרי שנכנס לשירות קבע נשלח גדי לבית הספר המקיף בבאר שבע כדי להקים מגמת מכונאות מטוסים וללמד בה. היה מורה אהוב על תלמידיו, מסור ומוערך.
באותה תקופה התחיל לרקוד ריקודי עם, ואף התמקצע כמדריך בתחום.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973, הוצב בבסיס רפידים בסיני (אז בשליטת ישראל) ושם היה אמון על טיפול במטוסים שנפגעו כתוצאה מהמלחמה.
באחת ממשימותיו בתיקון מיכל דלק של מטוס, נשם גזים רעילים אשר גרמו לו לחלות במחלה נדירה. סיכויי הישרדותו הוגדרו בידי רופאיו כנמוכים מאוד, אך גדי המשיך להיות אופטימי, להתלוצץ עם סביבתו ולא לוותר. לאחר כשבעה חודשי אשפוז ושיקום בבית החולים סורוקה בבאר שבע הוא התאושש, בניגוד לכל התחזיות, השתחרר מבית החולים ושב לחייו.
גדי הוכר כנכה צה"ל, והמשיך להתמודד עם השלכות המחלה. בין השאר, נאלץ לוותר על משחק הכדור מים.
בשנת 1974 השתחרר משירות הקבע, וב-1976 שב להתגורר בחיפה. הוא הצטרף ללהקת הסטודנטים העירונית של ריקודי עם, איתה הופיע בין היתר כאחד הרקדנים בסרט "קונילמל בתל אביב".
במקביל, החל בלימודי חשבונאות, אחריהם התחיל לעבוד והתמקצע בתחום.
בשנת 1978 הכיר גדי את אהובה בחוג לריקודי עם. ביוני 1979 השניים נישאו, ונולדו להם שני בנים: לירן שאול ומתן. הוא היה אב למופת, מסור ואכפתי, שהקדיש זמן ומשאבים רבים לבניו, טייל איתם וצבר איתם חוויות.
כשעבד ב"מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ" כמנהל חשבונות ראשי, הוא נהג לצאת לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות כדי לשוב מוקדם הביתה ולהספיק לחוות עם ילדיו זמן איכות.
גדי היה ממקימי מערך הכספים של מלון ״הולידיי אין״ בחיפה. בהמשך, עקב התדרדרות במצבו הבריאותי, עזב את תפקידו והחל לעבוד כמנהל החשבונות הראשי של "בית הלוחם" בעיר.
משחלה הדרדרות נוספת במצבו הבריאותי ולא יכול היה לעבוד יותר, התנדב באופן קבוע ב"ארגון נכי צה״ל״ וסייע להנהלת הארגון בחיפה. במקביל היה פעיל גם בבית הלוחם - בחבורת הזמר, בנבחרת הקליעה למטרה וכן שיחק שחמט.
למרות מצבו של גדי, המשפחה השתדלה להמשיך לנהל חיים רגילים, לטייל בארץ ובחו״ל ולצבור חוויות.
הוא היה אדם אופטימי ובעל חוש הומור נדיר, שאהב להתבדח ולצחוק עם סביבתו, לא משנה עד כמה המצב היה קשה. בבית היה צוק איתן, תמיד מבטיח שהכול יהיה בסדר; עיניו היפות והטובות, עם החיוך התמידי, חיזקו את בני המשפחה. רופאיו נפעמו ממנו שוב ושוב, ואף נהגו לומר שהם לומדים ומקבלים ממנו השראה כל פעם מחדש, בעודו מפתיע אותם וכ"עוף החול" קם ומתאושש.
בנוסף, התאפיין בבדיחות הדעת ונהג לשחק וליהנות עם ילדיו, עימם פיתח הומור ייחודי להם.
גד שפרלינג נפטר ביום י"ט באדר א' תשפ"ד (28.2.2024), כתוצאה של סיבוכי המחלה בה חלה בצעירותו במהלך שירותו הצבאי. בן שבעים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "חוף הכרמל" בחיפה. הותיר אחריו אישה, שני בנים, אח ואחות.
על מצבתו חקקו אוהביו ״לחמת וניצחת, אהבת את החיים, הקרנת אור ושמחה תמיד עם בדיחה על השפתיים. פניך המחייכות לעד יאירו את דרכנו״.
בנו הבכור, לירן, כתב: "אבא שלי, מדהים לחשוב כמה ממך השארת בנו - האופטימיות, השאיפה לשפר כל מקום שנהיה בו והיכולת להסתכל תמיד על המציאות בחיוך ולצחוק גם ברגעים קשים. אתה חסר כל כך. רק אתמול חשבתי מתי בפעם האחרונה מישהו קרא לי 'ביג בן'. הזיכרון שלך ממשיך איתנו, ומי שאתה ממשיך לחיות בנו ודרכנו וזו זכות גדולה. הייתי, עודני ותמיד אהיה גאה להיות הבן שלך, וזה שהביא לעולם את הנכד הראשון שלך שגם נקרא על שמך והוא כל כך אתה - גם כשכואב לו ולא נעים, תמיד עם חיוך שובב ועיניים קורצות, בדיוק כמו שאתה היית. אני אוהב אותך, מתגעגע וכמו שאני אומר לך תמיד כשאנחנו מדברים - נתראה בקצה הקשת בענן".
בנו הצעיר, מתן, כתב: "כשחושבים על ארץ ישראל של פעם, זו שאנו אוהבים להתרפק עליה כערכית, פשוטה וטובה, אני חושב עליך, אבא. אתה הפנים של ארץ ישראל היפה. כוחותיך הדהימו אותי כל פעם מחדש והאופטימיות שלך הייתה באמת חסרת גבולות, היכולת שלך לקום בבוקר עם חיוך - למרות כל הקשיים - ולעשות מכל לימון שהחיים זרקו עליך לימונדה. זו הגבורה שלך. כמו שסופר אמריקאי כתב פעם: 'אבא שלי לא סיפר לי איך לחיות; הוא חי, ונתן לי לצפות בו עושה זאת'. כנראה שזו הסיבה למה אתה כל כך חסר לי, אבל תמיד מלווה אותי כמקור להשראה, לידע ולגעגוע. זאת הייתה ותמיד תהיה הזכות שלי להיות הבן שלך".